מאחורי המיתרים

Advertisements
Posted in video | Leave a comment

עץ משפחה ואוסף תמונות

Click here for Family Tree

And Here for recently scanned photos (Thanks, Keren!)

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Klari Szarvas plays Josef Tal

Posted in audio | Leave a comment

במלאת 101 שנים להולדתה של קלרי (1911-2007)

במלאת 101 שנים להולדתה של קלרי (1911-2007)
מאת אילנה
קלרי (קלרה) נולדה בבודפשט, בירת הונגריה, ב-12 במאי שנת 1911, בת בכורה לפליקס סרבש,
שהיה גניקולוג (רופא נשים) ומיילד, ונלי (קורנליה) סרבש לבין וולפסון, ואחות לאילי (אילונה)
הצעירה ממנה ב-3 שנים. קלרי חיה בבודפשט, עד גיל 10 למדה פסנתר משך 4 שנים, ולאחר מכן
השתלמה בנגינה בנבל. קלרי הרבתה בנסיעות ברחבי אירופה, כילדה –לחופשות קיץ ממושכות עם משפחתה, וכנערה ובחורה צעירה – במסגרת הופעותיה כנגנית נבל.
בשנת 1932 נישאה קלרי ללאצי (לדיסלב) פטקי, מהנדס כימאי בהכשרתו, ומבקר מוסיקלי בנפשו
ובעיסוקו החלקי (אך האהוב והמועדף). לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, עבר על אירופה גל אנטישמיות, והנגנים היהודיים הודחו מן התזמורות בהן נגנו. הכנר בעל השם העולמי, ברוניסלב הוברמן,
עבר ברחבי אירופה ובחר בטובי הנגנים, שהיוו את הגרעין להקמת התזמורת הפילהרמונית הארץ-
ישראלית בשנת 1936. בתזמורת חסר היה נגן נבל, וב-1938 הזמין הוברמן את קלרי להצטרף
לתזמורת. לאחר נסיעת נסיון לתל אביב, שארכה כ-5 שבועות, החליטה קלרי להיענות בחיוב
להזמנתו של הוברמן. בספטמבר 1938, הגיעו קלרי ולאצי לתל אביב. קלרי חיה בתל אביב עד
שנת 1961 – 23 שנים. בשנים אלה נולדה לקלרי ולאצי בתם אילנה (ב-1940), אך חודשים מספר
לאחר מכן, הם נפרדו. בשנת 1946, נישאה קלרי ליוסף (בפו, Beppo ) ויסגרבר, שהיה נגן צ’לו
בתזמורת הפילהרמונית. מנישואין אלה נולד רוני (ב-1947). קלרי ויוסף, בנוסף לנגינתם בתזמורת,
הופיעו ביחד גם בקונצרטים קאמריים. למרבה הצער, נפטר יוסף בשנת 1954, והוא רק בן 52.
ביולי 1960, נישאה אילנה לרפי (רפאל זוסמן), אותו פגשה בעת שירותם בצבא בחיל הקשר,
וב-1961, בזמן שרפי ואילנה למדו בארצות הברית, עברו קלרי ורוני מתל אביב לירושלים,
לרח’ הלל 4 [*] [בדירה זו גרו אחרי קלרי טליה ואלעד, ולאחר מכן –עד היום – נועם ,לידיה, ועוז] .
המעבר לירושלים היה עבור קלרי מעין הגשמת חלום חיים. קלרי אהבה מאד את ירושלים, עם אויר
ההרים הצח והקריר, ותמיד שאפה לעבור ולהתגורר בה. בכל קיץ, היתה קלרי נוסעת מתל אביב
לנופש של כחודש בירושלים (כמובן גם עם אילנה ורוני). בעת נסיעות התזמורת להופעות בירושלים, התאכסנו נגני התזמורת בבתי המלון “אורגיל” [*] ו”מלון ירושלים” [*]. וכך קלרי רכשה ידידים, שהיו קרובים ללבה, אוהבי מוסיקה שבאו לקונצרטים של התזמורת בירושלים, והזמינו אותה להתארח בבתיהם. ביניהם היו: הצייר יעקב שטיינהרדט (ואשתו מימי), שנתן ציורים רבים שלו – ציורי שמן וחיתוכי עץ – במתנה לקלרי. [הוא זה שצייר את דיוקנה של קלרי, התמונה התלויה ברח’ נעמי מעל לטלוויזיה] [*];
​​

הצייר מירון סימה [שאל ביתו הנטוש נועם “פלש” וגר שם בשנים 2003/4 ] [*]; הרמן צונדק (רופא

אנדוקרינולוג), ואשתו גרדה [*] ; ועוד רבים, אותם הזמינה מדי פעם למפגשים חברתיים בביתה.
בשנים בהן חיתה בירושלים, קלרי נגנה בתזמורת רשות השידור, שהקונצרטים שלה התקיימו
באולם י.מ.ק.א [*]..קלרי ייחסה חשיבות רבה לפעילות ספורטיבית: בשנותיה בתל אביב, שחקה טניס,
רכבה על סוסים, ושחתה בברכת גורדון. בירושלים, המשיכה לשחות בקביעות בברכת מלון “הנשיא”[*], ותרגלה יוגה, שלמדה מתוך ספרים! החנויות החביבות על קלרי היו :לקניות בגדים ואביזרים –
“מעיין שטוב” [*], ולקניות אוכל ,חמרי ניקוי, וכו’ – “המשביר לצרכן” [*] .
קלרי חיה בירושלים משך 36 שנים , מ-1961 עד 1997
בשנים אלה, רוני בגר, חי כשנה עם הגרעין של התנועה בקיבוץ אייל, וחזר לירושלים ללמוד בלשנות
באוניברסיטה. לאחר מלחמת יום כיפור, ב-1973, נסע רוני לשיקגו, ונשא שם לאשה את שלי לבית רוזן, שהכיר כשהיתה תלמידתו לעברית בירושלים. עם השנים, נולדו לקלרי נכדים ונינים – על כך בדף הבא!
בשנותיה האחרונות, בהן לא יכלה עוד לגור לבדה, עברה קלרי מירושלים לחיפה, וגרה עם
רפי ואילנה, מקיץ 1997 ועד למותה ב-17 בינואר 2007.
סך הכל, קלרי חיה במהלך חייה ב-4 ערים: בודפשט (1911-1938), תל אביב ( 1938-1961),
ירושלים ( 1961-1997), וחיפה (1997-2007). התקופה הארוכה ביותר שלה היתה בירושלים,
העיר אותה אהבה, ובה גם נקברה. לכן בחרנו לקיים את הארוע לזכרה בירושלים, ולעבור ביחד
בחלק מן ה”תחנות” שהיוו מקומות משמעותיים בשנות חייה בירושלים. [התחנות מסומנות ב [*] ].
​​

ואולי, בעתיד, נערוך סיור שכזה גם בתל אביב, ואפילו בבודפשט!

​​

Posted in text | Leave a comment

Family tree and origin

Posted in text | Leave a comment

Plucking the strings of the Levant / By Galit Sivan

פורטת על מיתרי הלבנט
מאת גלית סיון

בארון הבגדים שלי תלוי מעיל פרווה ארוך ומנומר, אנדרטה פראית
לעבר של אישה שבעשרת אצבעותיה הסתערה על עולם המוסיקה הקלאסית. חמשת נמרי הלאופרד, שעד שנות ה-40 במאה הקודמת עוד התרוצצו חיים בדרום מצרים בגבול עם סודן, ניצודו ונתפרו הוט קוטור למעיל פרווה אלגנטי עבור קלרי סרבש, הנבלנית הראשונה של התזמורת הפילהרמונית של פלשתינה. לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית אותה ייסד ברוניסלב הוברמן ב-1936. עשרים וארבעה קונצרטים נתנה התזמורת במצרים במהלך שבע השנים של מלחמת העולם השניה. ביקורי התזמורת הרבים אפשרו לנבלנית לעקוב אחר התקדמות התפירה, להגיע למדידות, ולרכוש את המעיל שישמש אותה עוד רבות במסעות הפילהרמונית ברחבי העולם.
קלרי נועדה להיות נגנית נבל. עוד בטרם היוולדה בשנת 1911 בבודפשט, נפלה ההחלטה על העתיד המקצועי הצפוי לה. אביה שהיה רופא נשים, ניווט את חייה לעולם גברי של מנצחים ומנוצחים. עולם המוזיקה הקלאסית. רצונו העז שיום אחד כשתיוולד לו בת, היא תנגן על הכלי האלוהי הזה, קבע את גורלה. בשנת 1938, כשמתחת לפני השטח כבר נעות הרימות הנאציות ומתמקמות בבשרה הדשן של אירופה, תעזוב הנבלנית בת ה-27 את משפחתה, את עתידה המוזיקלי המובטח באופרה של וינה, פסגת התרבות האירופאית באותה תקופה, ותצא ,בעקבות הזמנה של הוברמן, באוניה לארץ ישראל.
“לא היה צורך לקנות דבר למסע, כגברת צעירה ואלגנטית מבודפשט, הייתי מצוידת היטב, כולל סטים של בגדי ערב. לקחתי איתי את מצלמת הקודאק הקטנה שלי, והדבר היחידי שקניתי למסע היה זוג משקפי שמש כהות, להיות מוכנה לשמש הדרום העזה.” פריט שעד סוף חייה חבשה גם בתוך הבית בימי הקיץ הישראליים.
“ב-11 באפריל 1938 לקחתי רכבת לטריאסט. נפרדתי ממשפחתי, עייפה עד מוות מעבודה עד הרגע האחרון בתזמורת שלי (תזמורת בודפשט). לבדי עם הנבל, נוסעת לארץ שהכרתי רק מלימודי הגיאוגרפיה בבית הספר. פלשתינה, הארץ הקדושה, ירושלים. גדלתי כיהודיה בתודעה, אבל בהתבוללות מוחלטת. הידע שלי בתנ”ך הסתכם במה שלמדתי בשיעורי דת בבית הספר, והקשר היחיד שהיה לי למנהגים היהודיים היה צום יום הכיפורים שצמתי מגיל 12 בגלל אימי. אימי גדלה במשפחה ליברלית דתית. הוריה, שהיו להם שבעה ילדים הלכו לבית כנסת באופן קבוע, חגגו את החגים וצמו את הצומות. אימי המשיכה לצום שנה אחרי שנה ותמיד הייתה לנו ארוחה מפסקת בבית. אבי גדל במשפחה דתית אורתודוכסית והתפלל כל בוקר בבית כנסת. אביו היה מהנדס בעל השכלה רבנית מלאה. התוצאה הייתה, שאבי שנולד ב-1873, וגדל בתקופה בה יהודי בודפשט קיבלו שוויון זכויות מלא כאזרחי הונגריה, התבולל לגמרי. הוא לא ספג לחייו מנהגים דתיים כלשהם ולא גידל כך את בנותיו.
לא שמעתי על הציונות, הרצל או הצהרת בלפור, הדבר היחידי שידעתי, זה שבשנים האחרונות הרבה יהודים גרמנים שגורשו על ידי המשטר הנאצי נוסעים לפלשתינה. מעולם לא סבלתי מאנטישמיות בכל 27 שנות חיי בבודפשט. העריכו את יכולותיי המוסיקליות ומעולם לא נשאלתי לאיזו דת אני משתייכת. להרבה אנשים לא היה מושג שאני יהודיה, והנה עכשיו, ההזמנה לפלשתינה הייתה סנסציה אמיתית.
אחרי נסיעת לילה ברכבת הגעתי בבוקר לטריאסט. מהנמל הזה הפליגה האוניה Gerusalemme”, 12,000 טון, לפלשתינה. העברת הנבל מהרכבת לאונייה התאפשרה לאחר שהוברמן ביקש באופן אישי לטפל בעניין דרך סוכנות “אדריאטיקה”. עליתי לאונייה אחר הצהריים, תיבת הנבל כבר חיכתה לי מול דלת תאי הפרטי. בלילה של ה-13 באפריל (1938) הפליגה ה’Gerusalemme’ לחיפה.”
המסע ארך 5 ימים. ב-18 באפריל בשעה 5.00 בבוקר, בעודה יושבת קלרי בתאה מוכנה לירידה מהאונייה, נשמעה דפיקה בדלת. אדם קטן קומה עמד שם והציג את עצמו כמר מילשטיין. הוא ביקש מקלרי להתלוות אליו ונשא את מזוודותיה. בתוך עשר דקות הוא העביר אותה את בדיקת הדרכונים והמכס ויחד הם ירדו לחוף. על המראות הראשונים של פלשתינה שקלרי נחשפת אליהם היא כותבת: “כבר מהאונייה ראיתי פנוראמה יוצאת דופן לעיני, הר הכרמל המרשים מנוקד בבתים לבנים שנראו לי לא גמורים, התרגלתי כבר לסגנון החדש של הבאוהאוס בבודפשט שאת גגות הבניינים השטוחים מקיף קיר בגובה מטר, אבל כאן גגות הבתים פשוט היו שטוחים…”
מר מילשטיין ליווה את קלרי למונית שחורה והציג בפניה את הנהג דובר הגרמנית. הבטיח לה שהיא תהיה בזמן בתל-אביב ושלא תדאג לנבל. “נכנסתי למונית לכיסא שהוצע לי, ליד הנהג, והאוטו זינק אל הכביש שהיה ריק לחלוטין בשעת הבוקר המוקדמת. הנהג דיבר אלי לאורך כל הדרך כאדם שווה בחברה, זה היה יוצא דופן עבורי. הוא דיבר על הוברמן, טוסקניני, תזמורת, בטהובן, ברהמס, קהל, חשבתי לעצמי שמעולם לא פגשתי נהג מונית כל כך אינטליגנטי.” מימינה ומשמאלה ראתה קלרי מראה מסקרן, כבשים ופרות שחורות רזות רועות באחו, באירופה היא הייתה רגילה לראות פרות דשנות עם כתמים חומים ולבנים. ב-7.00 בבוקר היא הגיעה לתל-אביב. המראה שנגלה לעיניה, בתים לבנים קטנים עם גינות מסביב, אנשים הולכים עם ‘פיג’מות’ לחוף הים, שוחים ומשחקים, הותירו בה רושם של ספא בחוף הים האדריאתי.
המונית עצרה. קלרי הרימה את מבטה, מספר 16. רחוב טרומפלדור 16. הנהג ליווה אותה לקומה הראשונה והם נבלעו במשרד בן שלושה חדרים, שישה אנשים כבר היו שם “כל כך מוקדם בבוקר והם כבר כאן מחכים להגעתי” חשבה לעצמה קלרי. אחד מהם, אדם בעל מראה ידידותי הציג את עצמו כמנכ”ל התזמורת: “נעים מאוד, מר לברטוב”. קלרי נפרדה לשלום מהנהג הנחמד ומר לברטוב הזמין אותה למשרדו ואמר לה כמה הוא שמח לראות אותה כבר בתל-אביב ושהנהלת התזמורת שכרה עבורה חדר ליד מלון “אטלנטיק”.
לא רחוק מאותו חדר שנשכר עבורה, כחמש עשרה דקות הליכה מאולם החזרות של התזמורת, כבר גרו ארבעה נגנים הונגריים שהגיעו לתזמורת בשנתיים האחרונות: טיבור שיק – קרן יער, ד”ר לסלו וינצה – ויולה, ולורנד פנייבש ואחותו אליס פנייבש – נגני כינור. חלקם ניגנו איתה בעבר בתזמורת בודפשט.
החזרה עם טוסקניני עמדה להתחיל ב-10.00.
“אחרי לילה של שייט בים סוער, הרגשתי קצת מסוחררת, והחלטתי לאכול ארוחת בוקר על מרפסת בית המלון הסמוך. ב-8.00 לקחתי מונית לאולם הקונצרט, למקום בו אמורה להתקיים החזרה של התזמורת. חשבתי שאחרי השייט בים הסוער הנבל שלי בוודאי צריך כיוון רציני”.
המונית עצרה רחוק, הבתים הקטנים נשארו מאחור, הרבה חול, גדר ברזל ושביל צר מרוצף אבנים מרובעות הובילו לבניין. כל האזור נקרא עכשיו “התערוכה”. כמה שנים לפני, יריד לבנטיני גדול נבנה שם בתל-אביב הצעירה, “יריד המזרח” הוא נקרא. ועכשיו, בשנת 1938 בביתן איטליה, במה שנקרא “הביתן הזר” בתקופה בה פעל היריד, שכן אולם הקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית של פלשתינה.
קלרי נכנסה פנימה, אל תוך אולם בטון ענק ולבן שעמודים מסיביים תומכים בו. המקום דמה להאנגר. ממול לכניסה על קיר לבן, היו שלוש דלתות קטנות, הדלת השמאלית הייתה פתוחה והיא נכנסה, מהר מאוד היא מצאה את עצמה בחלקה האחורי של הבמה. שני אנשים היו שם, עסוקים בארגון כסאות, עמודי תווים וחלוקת תפקידי המוסיקה. הבמה דמתה לקונכייה מעץ. מאחורי הבמה, התמונה הקבועה של תיבות אחסון לקונטרבסים ולתופי טימפאני עומדות דוממות. קלרי פנתה אל השניים ושאלה: האם ידוע להם היכן מתקיימת חזרת התזמורת עם טוסקניני? כמו באות כניסה של מנצח הפכו פניהם למאירי פנים, “את הנבלנית?” התעניינו והתפנו בשמחה להראות לה את אולם הקונצרטים שבו תיערך החזרה ולתת לה את התווים של תפקידי הנבל. קלרי בחנה את התווים, היה שם צ’ייקובסקי – רומיאו ויוליה וסן סנס – ריקוד מקאברי, יצירות שידעה מראש שתצטרך לנגן בביקורה זה.
עד החזרה כבר הגיע הנבל. ה”ארארד” ( (Erard,הנבל שקיבלה בגיל שלוש עשרה עמד יפה במסע הימי, ניצב עכשיו זקוף וגא צוואר על במת אולם החזרות של הפילהרמונית בתל אביב. שבעת הפדלים שבבסיסו דרוכים לקראת פעולה וארבעים ושבעת מיתריו יספיקו לעבור כיוון מדוקדק בעזרת מפתח הכיוון שנשאה בתיקה לפני החזרה.
עשרות שנים אחר כך תציין קלרי כי כבר בסוף החזרה הרגישה בבית.
למחרת בבוקר, שבע רצון ומחוייך, ניגש אליה הוברמן והזמין אותה להצטרף לקונצרט התזמורת בירושלים. התוכנית הייתה: סינגליה – אוברטורה, מנדלסון – הסימפוניה האיטלקית ושוברט הסימפוניה ה-7. ההרגשה הטובה מאתמול והכבוד מעצם ההזמנה הפכו לשמחה. החזרה השנייה הייתה טובה מאוד, טוסקניני היה מרוצה. בבוקר יומה השלישי בארץ, הצטרפה קלרי לתזמורת שנסעה לירושלים לקונצרט חגיגי. הנסיעה לירושלים ארכה שעתיים. מחלון האוטובוס הנוף הלך והשתנה מבתים לבנים, ים וחולות למישור עשבי בר שהלך ותפח לגבעות ירוקות. הצבעוניות של אפריל נאחזה בשאריות הירוק שהלך והצהיב, וככל שהרחיק האוטובוס מתל אביב וטיפס מעלה מגובה פני הים, הגבעות תפחו להרים והנוף ההררי שובץ ביערות טבעיים של אורן ירושלים.
האור הבוהק שהכה בעיניה, טשטש את הנופים שזזו כמו סרט בחלון האוטובוס ונמרחו כמו ציור מים מופשט. הבהייה וההתרגשות ממראות של עולם חדש שהולך ומתגלה בפניה, עולם שיכול לשלב בין תרבות העולם הישן האירופאי ממנה באה, לזו שהולכת ונוצרת כאן בארץ ישראל, הרגישו כמו נווה מדבר בלב הלבנט. מחשבתה נדדה לשני הגביעים שעמדו על השידה בסלון בית הוריה בבודפשט, מאז שזכרה את עצמה הם עמדו שם. האחד, גביע כסף עם שיבוצי נחושת מסתלסלים שנראו כמו מטפסים שלוכדים אותיות ערביות למילה לא ידועה והשני גביע נחושת גבוה וצר מרוקע בדגמים אוריינטליים סימטריים. מזכרות שהביאו סבה וסבתה מביקורם בארץ הקודש, מפלשתינה. בזיכרונותיה כותבת קלרי על הנסיעה הזאת, “חשבתי על סבא וסבתא שלי שביקרו ‘בארץ הקדושה’ בשנת 1912 ועל הסיפורים ששמעתי מהם כשהייתי ילדה, איך הם נסעו בין יפו לירושלים ב’דיליג’נס’ רתום לשלושה סוסים, ארבע עשרה שעות הלוך, ובחזור בירידה ליפו, שתיים עשרה שעות בעזרת שני סוסים.” כעבור שעתיים נגלים בתי העיר ירושלים והתרגשות עולה בה. את המפגש הראשון עם העיר האהובה עליה שבה גם תקבע את ביתה עשרים שנה מאוחר יותר, מתארת בזיכרונותיה קלרי: “פתאום נגלתה אלי העיר. בתי אבן יפים בגוונים צהבהבים אדמדמים עם גגות רעפים אדומים חלקם בני שתיים – שלוש קומות. הבניינים היו בסגנון הארכיטקטוני שרווח בסוף המאה ה-19.” מאחורי מה שקלרי ראתה כאדריכלות מוכרת, התנהלה באותם שנים בירושלים, תחרות בין סגנונות ארכיטקטוניים מערביים. צרפתיים, גרמניים, בריטיים ורוסיים. עליונות קולוניאליסטית אירופאית השתלטה באותה תקופה על כל מה שנבנה, מתעלמת ביודעין מאופי הבנייה המקומי ערבי.
הקולגות ההונגריים לתזמורת, הזמינו אותה להתאכסן בפנסיון פרטי בשם “סן רמו” ששכן ברחוב הנביאים קרוב לקולנוע “אדיסון”, האולם בו ינוגנו הקונצרטים. אחרי ארוחת צהריים היא יוצאת לטייל ברגל עם קולגה לשעבר מתזמורת הקונצרטים של בודפשט, נגן הקרן טיבור שיק, שנמצא כבר שנתיים בתזמורת פלשתינה. יחד הם הולכים להר הצופים ומשקיפים למטה על הנוף עוצר הנשימה של ים המלח, משם הם ממשיכים מחוץ לחומות העיר העתיקה, ומשם לטחנת הקמח. קלרי הייתה מכושפת ומוקסמת מהמראות כפי שהעידה על עצמה.
בקונצרט בערב הושיבו אותה בשורה הראשונה בין הוברמן לקרלה טוסקניני. את הסימפוניה האיטלקית הגדירה קלרי כתענוג טהור, ומחיאות הכפיים שנמשכו זמן רב הפכו את קולנוע אדיסון להיכל מקודש למוסיקה. המאזינים חגגו את גדולתו של מאסטרו טוסקניני.
בין אוכלוסיית הישוב שגדלה באותו זמן מאז עלייתו של היטלר לשלטון, היו הרבה חובבי מוסיקה קלאסית והנה פה בדרום, בפלשתינה החצי מדברית, במולדתם החדשה, הם זוכים לחוויה עילאית של קונצרטים כמו זה בניצוחו של ארטורו טוסקניני. מחיאות הכפיים המשיכו גם ברחוב, כשטוסקניני יצא מהדלת האחורית של הבמה ונכנס אל תוך הלימוזינה השחורה חסינת הכדורים של חיים ויצמן שהסיעה אותו במשך כל הביקור בארץ.
“היומיים האלה היו המשמעותיים בביקורי בארץ, למחרת טיילתי בעיר העתיקה, בכותל המערבי, וברובעים השונים. ראיתי ערבים, אנגלים, כמרים, קבצנים, רוכלים – י ר ו ש ל י ם עיר בינלאומית.
ביום שאחרי, חזרנו לתל-אביב. החזרה של התזמורת נמשכה עד אחר הצהריים. נשארו כמה שעות לנוח, בהם חיכינו לקונצרט של הערב. הקונצרט בניצוחו טוסקניני מול קהל נלהב זכה גם בתל-אביב לתשואות רבות, שנמשכו דקות ארוכות.
למחרת חוויתי לראשונה בחיי – שבת בעיר היהודית תל-אביב. החנויות נסגרו כבר אחרי הצהריים המוקדמים, האוטובוסים הפסיקו את פעילותם, בתי קפה נסגרו ואנשים ניקו את שבילי הכניסה של בתיהם. אדם מסקרן קטן ומזוקן הלך ברחוב, עקבתי אחריו במבטי, הוא נשף בקרן קטנה (שופר) והכריז על כניסתה של השבת. שקט ירד על העיר. ישבתי לבדי על המרפסת הקטנה של החדר ששכרתי בצפון רחוב בן יהודה כמה ימים קודם לכן, חדר קטן ומרוהט שכלל מיטת ברזל חלודה גדולה, שולחן וכיסא, לא היה בו ארון רק כמה ווים שעליהם תליתי את השמלות שלי. כל היתר נשאר במזוודות. לא היה אכפת לי, אהבתי את האווירה הבוהמיינית הזאת. הייתה לי הרגשה מוזרה, שהנה אני פה לבדי רחוקה ממשפחתי היקרה שנמצאת בבודפשט. הסתכלתי על הכוכבים ורוח נעימה הגיעה מהים היה רגוע והרגשה מוזרה של שמחה מילאה אותי. הרגשתי בבית.”
כעבור ארבעה שבועות נסעה קלרי לסדרת רסיטלים בקהיר בהזמנת הרדיו המצרי. למרות החום ששרר בסוף מאי, היא מסיירת באתרי התיירות המדוברים ביניהם שוק חאן אל חלילי המפורסם. את תשומת ליבה מושך חייט מקצועי שמתמחה בתפירת מעילי פרווה לאצולה המצרית. הקור האירופאי שנשאה בליבה והגעגוע לאימה גורם לה לחפש הגנה בדמות מעיל פרוות לאופרד ולשלם לתופר דמי קדימה. עכשיו רק צריך לצוד את הלאופרדים, הוא אמר לה לחזור בעוד שישה חודשים. חמישים שנה מאוחר יותר, קלרי הזמינה אותי לביתה בקומה השישית ברחוב הלל בירושלים. נכנסתי, המעיל היה עליה, וגם חיוך מאוזן לאוזן. “בשבילך” היא אמרה, “בפאריז עדיין אפשר ללכת עם אחד כזה”. הייתי בדרך לירח הדבש עם אורי, הנכד שלה. את המעיל השארתי בסוף בארון, את אהבתי אל קלרי לקחתי איתי מאז.

לגוגל דוק

Posted in text | Leave a comment

First steps in Palestine – 1938 – Klari Szarvas

Newspapers, photos and memoirs from 1938

Posted in photo | Leave a comment

תמונות מסיור בעקבות קלרי לרגל יום הולדתה ה-101

Vodpod videos no longer available.

Posted in photo | Leave a comment